אתמול בערב הלכתי לטקס יום השואה העירוני בהיכל התרבות בפתח תקווה, והיום הופעתי בשני ריקודים בטקס של בית הספר שלי. אני חושבת שעם כל דור שעובר השואה קצת נשכחת, אנשים מבוגרים שמשפחתם הייתה בשואה בוכים אבל הדור שלי וגם הדור שלפני כבר פחות מרגישים את השואה כדבר אישי, ויותר כהיסטוריה ישנה שלא קשורה אליהם.
חברה טובה שלי העלתה סטטוס מאוד קשה לפייסבוק אתמול בערב וזה מה שהיא רשמה:
"1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9... 6,000,000 אנשים! אף אחד לא באמת מסוגל לשבת ולספור את זה מההתחלה ועד הסוף."
המספר לא נתפס. הלכתי ברחוב אתמול בערב בשכונה שלי ושמעתי ילד קטן שואל את אבא שלו למה יש צפירה ביום השואה. האבא ענה לו שמתו המון יהודים ומשמיעים את הצפירה לזכרם. הילד שאל: "כמה אנשים כבר מתו? 20?" והאבא ענה לו שהרבה יותר. הילד שאל, "100?" והאבא אמר לו ששישה מליון יהודים נרצחו בשואה. כשראיתי את הילד פוער עיניים ונדהם, רק אז הבנתי כמה נורא האסון הזה.
בבית הספר התחילה המורה לספרות להראות לנו סרט בנושא השואה אתמול. אני הייתי בחזרות לטקס אז לא ראיתי את ההתחלה שלו, אבל היום ראיתי את רוב הסרט. שמו הוא "הנער בכותונת הפסים", למי שמכיר. הוא מספר על ילד בן שמונה שאביו מראשי הנאצים והוא פוגש ילד בגילו מהצד השני של הגדר, הילד חי בתוך מחנה העבודה והוא יהודי. לאט לאט מבין הבן של הנאצי כמה נוראיים החיים של היהודים אך מה שהוא לא מצליח להבין זה למה חייהם נוראיים כל כך. אביו מאוד בעד המלחמה על אף שהיהודים חסרי אונים ולא יכולים להשיב מלחמה. אמו, לעומת זאת, נגד הגטאות ומחנות העבודה מהיום שבו גילתה שרוצחים ושורפים את הילדים שם. האב מנסה להסביר לאם למה הוא חושב שצריך להרוג את היהודים, וגם כשאני מקשיבה לנימוקיו אני לא מבינה איך סיבות כל כך שטחיות, סתמיות ולא מבוססות יכולות להוביל להרג של עם שלם. לא אחד, לא שניים, לא שלושה, שישה מליון אנשים!
ביום השואה וביום הזיכרון כל עם ישראל מתאחד וזועק את זעקת ששת המליונים.
יהי זכרם ברוך!
חברה טובה שלי העלתה סטטוס מאוד קשה לפייסבוק אתמול בערב וזה מה שהיא רשמה:
"1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9... 6,000,000 אנשים! אף אחד לא באמת מסוגל לשבת ולספור את זה מההתחלה ועד הסוף."
המספר לא נתפס. הלכתי ברחוב אתמול בערב בשכונה שלי ושמעתי ילד קטן שואל את אבא שלו למה יש צפירה ביום השואה. האבא ענה לו שמתו המון יהודים ומשמיעים את הצפירה לזכרם. הילד שאל: "כמה אנשים כבר מתו? 20?" והאבא ענה לו שהרבה יותר. הילד שאל, "100?" והאבא אמר לו ששישה מליון יהודים נרצחו בשואה. כשראיתי את הילד פוער עיניים ונדהם, רק אז הבנתי כמה נורא האסון הזה.
בבית הספר התחילה המורה לספרות להראות לנו סרט בנושא השואה אתמול. אני הייתי בחזרות לטקס אז לא ראיתי את ההתחלה שלו, אבל היום ראיתי את רוב הסרט. שמו הוא "הנער בכותונת הפסים", למי שמכיר. הוא מספר על ילד בן שמונה שאביו מראשי הנאצים והוא פוגש ילד בגילו מהצד השני של הגדר, הילד חי בתוך מחנה העבודה והוא יהודי. לאט לאט מבין הבן של הנאצי כמה נוראיים החיים של היהודים אך מה שהוא לא מצליח להבין זה למה חייהם נוראיים כל כך. אביו מאוד בעד המלחמה על אף שהיהודים חסרי אונים ולא יכולים להשיב מלחמה. אמו, לעומת זאת, נגד הגטאות ומחנות העבודה מהיום שבו גילתה שרוצחים ושורפים את הילדים שם. האב מנסה להסביר לאם למה הוא חושב שצריך להרוג את היהודים, וגם כשאני מקשיבה לנימוקיו אני לא מבינה איך סיבות כל כך שטחיות, סתמיות ולא מבוססות יכולות להוביל להרג של עם שלם. לא אחד, לא שניים, לא שלושה, שישה מליון אנשים!
ביום השואה וביום הזיכרון כל עם ישראל מתאחד וזועק את זעקת ששת המליונים.
יהי זכרם ברוך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה